כשרוצים לעזור לאדם קרוב להפסיק לעשן, קל לעבור בלי כוונה מתמיכה לפיקוח: לשאול שוב ושוב אם עישן, להזכיר סיכונים או להתאכזב בקול אחרי נפילה. בדרך כלל גישה כזו מוסיפה מתח. תמיכה יעילה מתחילה בשאלה פשוטה: “איך היית רוצה שאעזור?”
לפני יום ההפסקה
- הקשיבו לסיבה האישית שלו או שלה בלי להחליף אותה בסיבות שלכם.
- שאלו אילו מצבים צפויים להיות קשים: קפה, נהיגה, עבודה או מפגש חברתי.
- עזרו להוציא מהבית מאפרות, מציתים וחפיסות—רק בהסכמה.
- הכינו יחד רשימת הסחות קצרות: הליכה, מוזיקה, מסטיק, שיחה או משימה קטנה.
משפטים שעוזרים יותר
במקום “פשוט אל תעשן”, נסו “מה יעזור לך לעבור את עשר הדקות הקרובות?”. במקום לבדוק אם הייתה הצלחה מושלמת, שאלו “מה עבד היום?”. השאלות האלה מחזירות לאדם את תחושת השליטה וממקדות את השיחה בפעולה הבאה.
בזמן חשק או עצבנות
אל תיקחו כל תגובה באופן אישי. גמילה מניקוטין יכולה לכלול עצבנות, חוסר שקט וקושי בריכוז. אפשר להציע מים, יציאה משותפת להליכה או מרחב שקט. אם ההצעה נדחית, כבדו את זה והשאירו דלת פתוחה.
מה עושים אחרי סיגריה או נפילה
הימנעו ממשפטים כמו “ידעתי שזה יקרה”. נפילה אינה מוחקת את הימים ללא עישון. עזרו לבדוק מה היה הטריגר ומה אפשר לשנות בפעם הבאה, ואז הפנו למדריך החזרה למסלול.
גם התומך צריך גבולות
תמיכה אינה מחייבת להסכים לעישון בבית, ברכב או ליד ילדים. אפשר להציב גבול ברור ורגוע: “אני איתך בתהליך, ובבית שלנו לא מעשנים”. אם גם אתם מעשנים, הימנעות מעישון ליד האדם שמנסה להפסיק והסרת ציוד משותף יכולות להפחית טריגרים.
לחבר לעזרה מקצועית
אם האדם פתוח לכך, אפשר להציע לפנות לרופא/ת המשפחה, לקופת החולים או למוקד הלאומי לגמילה מעישון של משרד הבריאות בטלפון 6800*. השירות מיועד גם למי שכבר הפסיק וחושש מחזרה לעישון.
מקורות והמשך קריאה
המידע כללי ואינו תחליף לייעוץ מקצועי.